זכרונות

6:26 אזעקת הצבע אדום הראשונה ובעקבותיה עוד עשרות שהפכו למאות בקצב מסחרר. סער ישר מתעורר ורץ להביא את מיה אני רצה לתבור יש לנו רק 5 שניות להגיע למרחב מוגן ולסגור את דלת הממד.

איזה “כיף” סער איתנו בממד סוף סוף ולא יוצא ישר החוצה וזה קורה מפני שבשנה האחרונה עבר לתפקיד במשרד הבטחון ונשאר כחבר בכיתת הכוננות. הבנות מפצירות שנביא את הכלבות מבחוץ והאזעקות לא מפסיקות אבל סער רץ להביא אותם ותוך כדי אנחנו שומעים רעש חריג ביותר לשעות בוקר מוקדמות של יום שבת ובוודאי רעש חריג לאזור בו אנחנו גרים, אלו רעשים של להקת אופנועים, סער ניגש למרפסת האחורית (אנחנו גרים בקו האחרון בקיבוץ) ובשלב זה כבר מבחין במחבלים שנעים לכיוון הבסיס הממוקם בתוך הקיבוץ.

מרגע זה כל הסיפור מקבל תפנית רצינית וסער כבר ניגש לטלפון האדום שיש לו מתוקף תפקידו ומתחיל לנהל חמל ביתי. הרבשץ הנוכחי לא עונה וכשיצר קשר עם החמל הצבאי יש קולות היסטריה שאומרים יש אפולו, חטופים, הרוגים.

סער מתארגן ליציאה תוך כדי טלפונים של אנשי בטחון שעובדים איתו ואין תמונה ברורה רק ידוע שמדובר באירוע חדירה שהיקפו טרם התגלה.

מבחינתי ברור לי שסער יצא, כך היה תמיד ואני כבר מתורגלת הרי אירועי בטחון לא היו זרים לי.

סער התחמש ברובה ובאקדח ואת האקדח האישי שלו דרך עבורי והשאיר לי בממד. ליוויתי אותו לחלון היציאה האחורית נישקתי אותו, ביקשתי שישמור על עצמו והוא יצא דרוך למשימה.

בינתיים בממד אני יכולה להגיד שהרגשתי מוגנת. בכל זאת היה לי מוט שמאפשר את נעילת דלת הממד, אקדח של סער ואת ההרקולס הפרטי שלי בחוץ. קולות הירי לא פסקו ובשלב מסוים התקרבו עד שהיו על הבית עצמו. ברור לי שאת סער אני לא מטרידה אבל זה כבר היה מלחיץ. סימסתי לסער שיורים על הוא בית והוא ציווה להתכופף ולהיות בשקט. את גופות 2 המחבלים שנמצאו אחכ סמוך לביתי אני מנכסת לו.

כך עברה שעה ועוד שעה כאשר קולות הירי בחוץ לא פסקו והצעקות בערבית נשמעו פעם קרוב ופעם רחוק. בשעה 13:15 נפל החשמל והתקשורת ומרגע זה היינו מנותקות לחלוטין ובעלטה מוחלטת. אני אציין לשבח את הבנות שלי ששמרו על שקט ואיפוק לא דרשו מים או אוכל וגם את הצרכים עשו בלי להתווכח בפח או במזרון.

תחושת הזמן התערפלה לחלוטין ומדי פעם עלו תהיות למה סער לא חוזר עדיין אבל בכללי הרגשתי בטוחה.

כשדפקו על הדלת כמובן שלא פתחתי כי כך סער ציווה אבל אז הוציאו את החלון ונכנסו עד לממד, זה היה רוני הרבשץ הנוכחי המבקש ממני לצאת לארוז מהר מזוודה ושחיילים ילוו אותנו לאוטובוס, אין זמן לדבר. רצנו מהר לאוטובוס כאשר קבוצת חיילים מאגפת אותנו והתיישבנו יחד עם עוד כמה מחבריי הקיבוץ. הילדים מתחילים לספר חוויות ואני יושבת בהלם ומסתכלת סביב ולא מבינה מזה כל הגופות האלה שזרוקות מסביב ומזה כל החיילים האלה ואם רוני בעצם חי אז איפה סער ולמה הוא לא חילץ אותנו?

שלושה חודשים לקח לי להרכיב תחקיר צבאי שלא יבייש אף עיתונאי מכובד.

מרגע יציאתו סער היה חד, לוחם טקטי, חכם ושקט. חבר אליו עוד חבר אחד מכיתת הכוננות ויחד הם ניהלו לחימה שקטה באזור המרכזי של הקיבוץ.

זה לא שהיו חיילים שנלחמו, היו זירות קרב לאורכו ולרוחבו של הקיבוץ אך החבירה עם הצבא נערכה בשעה 12 משלב זה ניהלו יחד לחימה עצימה אותה סער מנהל בייחוד לאור היתרון העצום שהוא מכיר את הקיבוץ כמו את כף ידו וכבר ידע להגיד מה מצב התושבים ומיהם מנותקי הקשר.

סער מחלק את הכוחות לצד הצפוני של הקיבוץ והוא מנהל את הלחימה בצד הדרומי, יחד הם עוברים בית בית מצילים את בני הערובה ומחסלים את המחבלים. בצורה האירונית והקשה ביותר כשמגיע לחלץ את הרבשץ הנוכחי של הקיבוץ ומשפחתו נתקל ונהרג יחד עם חייל נוסף.

סער ניהל לחימה רציפה מ7:30 עד 17:00 כאשר החיילים שלחמו לצידו מספרים שהיה קר רוח, תמיד עם חיוך ודאג להרגיע אותם.

בסער אהיה גאה עד יומי האחרון ובנותינו יגדלו בידיעה שאביהן היה גיבור ובזכותו ניצלו עשרות משפחות. החוסר והגעגוע גם הם לא נותנים מנוח ואת סיפורו אדאג להמשיך ולהפיץ בעולם.